מנהל מקרקעי ישראל בשם מדינת ישראל קק"ל נ' יערן

פסק דין

עניינה של התביעה במקרקעין שהנתבעים עושים בהם שימוש, המצויים באזור נחל שורק למרגלות הר יעלה , אשר התובעת מבקשת להורות על סילוק יד ופינוי הנתבעים מהם בהיעדר הסכם הרשאה לרעייה בתוקף ומחמת פלישה לשטחים של התובע ובניית חווה לגידול עדרים , ייצור גבינה ומבני מגורים, ללא הסכמתו.

הנתבעים, דוחים את טענות התובע וטוענים כי קבלו הרשאה להחזיק במקרקעין על מנת להגן על היערות מפני שריפות וגורמים עויינים. התפתחות החווה והתרחבותה לשטחים ומבנים שהוצבו בה נעשו בהסכמת הרשויות, בין אם בשתיקה ובין אם מכללא. התבעים טענו כי למניעות, השתק ושיהוי לאור ההסכמותשל רשויות המדינה והחלטות בתי המשפט, מה גם שניתנה להם הבטחה שלטונית עליה הם הסתמכו בנוגע לישיבתם בחווה. בהתאם לכך, שינו את מצבם לרעה. התובע, מפלה אותם לרעה ממתיישבי התיישבויות בודדים הפועלים במקרקעין אחרים, מבלי שננקטים נגדם הליכים משפטיים.

טיעוני הצדדים:

ביום 21.9.1995 נחתם הסכם הרשאה בין התובע לנתבע 1 (להלן-"הנתבע") לרעייה במקרקעין , כהגדררתם ותיאורם בסעיף 1 ובתשריט נספח ב' לכתב התביעה המתוקן (להלן-"המקרקעין") אשר תוקפו עד ליום 31.8.96 (להלן - "הסכם הרעייה", נספח ג' לכתב התביעה המתוקן).

התובע טוען כי בהסכם הרעייה נאסר על הנתבע לבצע עבודות בנייה כלשהן בשטחים שבניהולו ללא אישור ממנו. למרות זאת, עשה הנתבע דין לעצמו ובנה מחוץ למקרקעין מכלאה מקורה , הציב שני קרוונים וחיבר אותם בבטון לקרקע. הנתבעת 2 , אשתו של הנתבע, מתגוררת עם הנתבע וילדיהם במקרקעין ללא הרשאה. משהופר הסכם הרעייה הפרה יסודית בהקמת המכלאה ומגורים בחווה שלח התובע הודעה לנתבע ביום 4.1.96 על ביטול הסכם הרעייה (נספח ד 2 לכתב התביעה המתוקן). בהתאם לכך, הוצא צו לסילוק יד (נספח ד1 לכתב התביעה) והוחל בהליכי הוצאה לפועל.

בד בבד, עוכבו בהסכמת הצדדים הליכי ההוצאה לפועל בניסיון למצוא פתרון להמשך ניהול החווה אך בדיון מחדש בוועדה המחוזית נידחתה הבקשה המשך מתן הרשאה לנתבע (נספח ה' לכתב התביעה המתוקן). כמו כן, הוגש כתב אישום כנגד הנתבע אשר הורשע בבניה בלתי חוקית בשטח של 552 מ"ר. בגזר דין שניתן ביום 14.7.99 הצטווה הנתבע להרוס את הבניה הבלתי חוקית אלא אם כן יינתן לו היתר בנייה כחוק עד ליום 1.1.01 (נספח ו לכתב התביעה המתוקן). לטענת התובע, לא זו בלבד שהנתבע לא הרס את הבניה הבלתי חוקית למרות שלא קיבל היתר בניה, כי אם הקים מבנה נוסף ללא היתר כדין המשמש אותו כמחסן.

משבוטל הסכם הרעייה והסתיימה תקופת ההרשאה ומשלא ניתן היתר בניה במקרקעין, מבקש התובע להורות על סילוק יד של הנתבעים וילדיהם מהמקרקעין ומהשטח אליו פלשו ופינויו מכל חפץ או מבנה. התובע, ביקש שתינתן לו רשות לפיצול סעדים להגשת תביעה כספית לדמי שימוש ראויים בגין השימוש במקרקעין.

הנתבעים, דוחים את טענת התובע בנוגע למשמעות הסכם ההרשאה לרעייה והיתרי הבניה. לשיטתם, במועד ההתקשרות בהסכם הרעייה הובהר לכל הנוגעים בדבר, שיוקם עדר עיזים למרעה וחליבה בתפעול עצמי של הנתבעים. המשמעות של תפעול עצמי הוא שהתובע לרבות בני משפחתו עברו להתגורר בחווה וניתנה לו 'ברכת הדרך' מקרן קיימת לישראל להקמת חווה, מכלאה, מתקן חליבה ויתר מתקנים לייצור גבינה (נספחים א1 ו- א3 לכתב ההגנה) ובנוסף, נתן שר החקלאות דאז מר יעקב צור את תמיכתו בחווה ובקשתו מהתובע, שתינתן לנתבע ארכה למציאת פיתרון להמשך החזקת העדר והחווה (מכתב מיום 28.1.96, נספח א'2 לכתב ההגנה). לפיכך, אין בהסכם הרעייה כדי לשקף את ההבנות בפועל בנוגע לחווה ומכוחן, עומדת להם הזכות להמשיך להחזיק בחווה במקרקעין ובסמוך להם.

הנתבע הוסיף וטען כי הוא פועל ופע במרוצת השנים לקבלת היתרים מהוועדה המקומית מטה יהודה והוועדה המחוזית לתכנון ובנייה (נספחים ב', ג' לכתב ההגנה) . הוועדה המחוזית לתכנון ובניה הנחתה לאפשר לו בניית יחידת דיור ומגורי עובדים (נספח ד' לכתב ההגנה). אין ליישב ולקבל את השוני בין עמדת הוועדה המחוזית אל מול הגשת כתב אישום כנגדו והתנגדות התובע לבנייה בחווה. יתירה מכך, לאחרונה אישרו רשויות התכנון בידיעתו והסכמתו של התובע, ליישב למעלה מ- 30 חוות בודדים באזור הנגב. דינו צריך לטעמו להיות שווה לדינן של חוות בודדים אלו בשעה שהנימוקים להקמתם זהים לחלוטין.

דיון ומסקנות :

הפרת הסכם הרעייה:

אין חולק, גם לגרסת הנתבע דבר חתימתו על הסכם הרעייה (עמ' 32 שורות 13-16 , עמ' 33 שורה 33) וכי הוא בנה מבנה למגורים במקרקעין בו הוא מתגורר עם אשתו וילדיהם (עמ' 33 שורה 5). הנתבע, הורשע על בניית מבנה מגורים, מבנה ליצור גבינה, מבנה עץ , סככה לדיר עיזים, גידור שטח בעץ ורשת והקמת מבנה לגנרטור (להלן-"המבנים", סעיף 1 א-ו לגזר הדין בת.פ. 45/99 נספח ו לכתב התביעה, כתב ההגנה ועדותו של הנתבע עמ' 32 שורה 30 ). הנתבע אישר בעדותו כי הצטווה בגזר הדין להרוס את המבנים הכוללים את מבנה מגורים (עמ' 33 שורה 10). לדבריו, ההריסה לא בוצעה לאור דחיות שניתנו לו לביצוע גזר הדין, עד כה (עמ' 33 שורה 12). התנהלותו בהימנעו מלבצע את ההריסה היתה על פי הנחיות והרשאות שניתנו לו בעל פה מקק"ל לבצע את הבניה (עמ' 33 שורה 1). הבנייה, אינה בשטח המרעה, כי אם מחוצה לה (עמ' 34 שורות 4-5) והוא מודה שלא ניתן לו אישור בכתב מהתובע לבצע אותה (עמ' 34 שורה 25) ועל כך הוא מלין כנגד התובע (עמ' 34 שורה 23).

עיון בהסכם הרעייה מלמד כי כוונת התובע למנוע מגורים במקרקעין קיבלה ביטוי בהסכם במפורש וכתנאי למתן ההרשאה לרעיייה במקרקעין. כפי שנקבע בסעיף 6 להסכם הרעייה: "מותנה בזה , במפורש, כי אסור למורשה או למישהו אחר מטעמו או ברשותו להתגורר בקרקע באופן זמני או קבוע". במכתב ממנהל פיתוח הקרקע בקרן קיימת לישראל לנתבע מיום 12.12.95 נאמר כי בישיבה מיום 10.12.95 סוכם שלא ניתן לשלב בין גידול צאן למגורי משפחה בשטח וכי יש למקם את המחלבה ומגורי המשפחה באחד הישובים הסמוכים (ת/1 , עמ' 35 שורה 10) להבדיל, ממגורי שומר אותם "יש למקם במכלאה ומחסן קטן ללינת שומר" (המכתב סומן ת/1 ). מכאן אני למדה כי היטב היה ידוע לנתבע הן בחתימתו על הסכם הרעייה והן על פי המענה לפניותיו לגורמים שונים ובכללם קרן קיימת לשיראל, כי נאסר עליו כבר בתחילת התיישבותו במקרקעין לבנות מבנים למגורים במקרקעין. למרות זאת, פעל הנתבע שלא בהתאם לעמדת הגורמים הרלוונטיים ועל דעת עצמו בהקמת המבנים (עמ' 35 שורה 24). לדבריו, הוא בנה מחוץ לתחום הרעייה שניתן לו בהסכם ההרשאה שכן, הוא לא היה מעז לבנות בתוך השמורה (עמ' 36 שורות 27-29).

כך גם עולה ממכתבו של שר החקלאות כבר מיום 28.1.96 (נספח א'2 לכתב ההגנה) כי הנתבע "חרג מההיתרים שניתנו לו ע"י ההתיישבות בפועל במקום" אך לאור האינטרס הציבורי בשמירה על השטח מפני שריפות "וחשיבות הקמת עדר במקום ורעיה בשטח המיועד " ביקש השר, שתינתן לנתבע ארכה למציאת פיתרון להחזקת העדר.

בסעיף 5ג. להסכם הרעייה התחייב הנתבע : "לא לבצע כל שינוי בקרקע או בחלק ממנה , לא להרוס ולא להקים עליה כל מבנה בין ארעי ובין קבוע... ולא להתקין בקרקע כל מתקן ולא לחבר אליה כל דבר חיבור קבע... אלא בהסכמת המינהל בכתב ובהתאם לתנאים שיקבל המינהל". כמו כן, התחייב הנתבע בסעיף 6ו. להסכם הרעייה "לא להשקיע בקרקע השקעת קבע או זמנית, למעט השקעה זמנית הדרושה לצורך מימוש המטרה בתקופת ההרשאה" ובסיפא נקבע כי לא תהיה לו כל תביעה כנגד המינהל בגין השקעותיו אלו בקרקע.

לאור האמור הוכחה כוונת הצדדים בהסכם הרעייה עליו חתם הנתבע לפיו אין בידו להקים מבנים במקרקעין כי אם באישורו של התובע. אישור כאמור, לא ניתן לו וכן נאסר עליו בהסכם הרעייה להתגורר במקרקעין . בנסיבות אלו הפר הנתבע את הסכם הרעייה בהקמת מבנים בניגוד לסעיף 5ג. ובמגורים במקום בניגוד לסעיף 6 להסכם, בין עצמו ובין במגורי הנתבעת וילדי הנתבעים. כך גם, בסעיף 13 להסכם הרעייה הובהר כי רישיון הרעייה וההרשאה לפי ההסכם היא לרעייה בלבד (ראו עדות הנתבע בעמ' 34 שורה 17). בכל אלו, היה משום הפרה יסודית של הסכם הרעייה (כאמור בסעיף 22 בו).

יתרה מכך, מכוח הסכם הרעייה ניתנה הרשאה למטרת רעייה במקרקעין רק עד ליום 31.8.96 ולא הוארך תוקפו. לפיכך, גם אילו לא בוטל ההסכם בהודעת התובע לנתבע עקב ההפרות מיום 4.1.96 (נספח ד' לכתב התביעה) , תוקפו הסתיים זה מכבר. בנסיבות אלו ועל פי סעיף 8 להסכם הרעייה היה על הנתבעים להחזיר את החזקה במקרקעין לתובע.

הנתבעים טוענים כי אין בבנית המבנים ומגוריהם מחוץ למקרקעין שניתנה להם הרשאה לרעייה בהם, משום הפרה של ההסכם ולפיכך, אין להורות על סילוק יד שלהם מהמקום. טענה זו דינה להידחות שכן, הסכם הרעייה הוא שהיקנה להם זכות לעשות שימוש במקרקעין ובהם בלבד (כאמור בסעיף 1 ו-2 בו) ולא הוכחה זכותם בהסכם אחר, לישיבתם ולאחזקתם לרבות להקמת מבנים במקרקעין הסמוכים למקרקעין (סומנו בצבע צהוב בתשריט שצורף לכתב התביעה המתוקן, להלן-"המקרקעין הסמוכים"). בהעדר נפקות להסכם הרעיה בנוגע לישיבתם במקרקעין הסמוכים לפי שיטתם, היה על הנתבעים להוכיח את מקור הזכות לשימוש בה ובכך כאמור, הם לא עמדו. הסכם עם התובע לגבי המקרקעין הסמוכים לא נחתם בין הצדדים ולא הוכח כי התובע נתן הרשאה לנתבעים לעשות שימוש בהם והבניה בהם, בוצעה ללא היתר כדין.

מעדותו של מר נמרוד יפה , סגן ומ"מ של ראש המועצה במטה יהודה ששימש בשנת 2000 כיו"ר רשות המירעה למדתי על חשיבות הרעייה ועל הקושי ביציאה למירעה בעניינם של הנתבעים מתוך יישוב (עמ' 61 שורות 27-32 , עמ' 62 שורות 1-4). לדברי העד, הוא יודע שהיתה הבטחה לנתבעים לאפשר להם מגורים בחווה אך אין לו אסמכתא לכך. כך גם הוא הודה כי הוא לא נכח בישיבה בה לדידו ניתנה לנתבעים ההבטחה (עמ' 65 שורות 12-18 ) וכי הוא ער להחלטה שניתנה בבג"צ בשנת 1999 בעניין חוות בודדים. למרות זאת ביקשה לדבריו המועצה האזורית מטה יהודה, לאפשר לבעלי חוות שהתיישבו בהן עובר להחלטה להמשיך להתגורר בהן (עמ' 65 שורות 2-4 ) . לא הוכח בעדותו של מר יפה שהדבר עלה בידי המועצה האזורית מטה יהודה וכי ניתנה הבטחה לנתבעים להתגורר בחווה ובפרט, לא ע"י התובע שהוא מי שאחראי לניהול המקרקעין ומוסמך לתת הרשאה לשימוש בהם.